אני רוצה להביא את הכתבה פה
הצייד – על פדופילים וילדים רב-פקד ענת בשן
בניגוד למיתוסים הקיימים – הם אינם אלימים ■ רובם גברים בני כל המעמדות, הדתות והעדות ותחומי עיסוקיהם מגוונים ■ שליש מהם הומוסקסואלים ■ חלקם הגדול נפגעו מינית בילדותם ■ עשרה אחוזים מהם פוגעים בילד מתוך המשפחה ■ הושבתם בכלא אינה פותרת את בעייתם ■ והטיפול התרופתי המוצע – אינו סירוס כימי, כמקובל לחשוב ■ על פדופילים וילדים
"הנערה בת החמש עשרה ישבה בחדר החקירות מול אבינועם ברברמן, בן שלושים ושלוש, האיש שעמה התכתב באינטרנט, והטיחה בו בקור רוח: 'אתה אנסת אותי'. לפי החשד, ברברמן ניהל שיחות צ'ט בעלות אופי מיני עם כאלף ילדות בנות שמונה עד חמש עשר. הוא נהג לשלוח להן תמונות עירום שלו, ואף שכנע כמה מהן לשלוח אליו תמונות עירום שלהן. על פי החשד, חלקן של הילדות התפתו להיפגש עמו בביתו ובבתיהן, כשהוריהן היו בעבודה. ברברמן חשוד בביצוע אונס, מעשי סדום, מעשים מגונים, הטרדות מיניות ובאחזקת חומר פדופילי במחשביו". (ידיעות אחרונות, 3.2.10)
"בניגוד לעבר, התקשורת, כיום, מרבה לעסוק בנושא הפדופיליה. אין להבין מכך, שזו הפכה למגיפה, שכן שנים ארוכות הנושא היה בגדר טאבו, ולא דיברו עליו". כך אומר פרופ' אליעזר ויצאום, מהמרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון והפסיכיאטר הבכיר בביה"ח הרצוג. "בספר הלימוד הפסיכיאטרי הידוע ביותר, במהדורה שיצאה לאור לפני כשלושים וחמש שנים", הוא מוסיף ואומר, "נכתב, כי גילוי עריות הוא דבר נדיר, וקיים בשכיחות של אחת למיליון. הדבר מעיד על הדרך הארוכה שהחברה המערבית עברה מאז, ועל קשר השתיקה האדוק שאפיין את הפדופיליה בעבר.
הפדופיליה, ובשמה הרפואי-פראפיליה, היא אחת מסטיות המין הידועות בעולם הפסיכיאטריה, וברוב מדינות העולם היא מנוגדת לחוק. "הפדופיליה היא הגדרה פסיכיאטרית לאדם, אשר ילדים מעוררים בו גירוי מיני, והיא ההפרעה הבעייתית ביותר מבחינת הנזק הקשה והמתמשך הנגרם לקרבנות", אומר פרופ' ויצטום. לדבריו, הפדופיל אוהב ילדים בדרכים שונות, לרוב, לא כדי לבצע אקט מיני מלא – הוא רוצה ללטף, להפשיט ולאונן. לעתים רחוקות הוא מגיע לידי אקט מיני של חדירה. "רוב הפדופילים פונים לטיפול רק לאחר שנתפסו, וגרמו נזקים חמורים לקורבנותיהם, ביניהם הפרעה קשה בהתנהגותם המינית והפרעות פוסט-טראומטיות שונות", הוא מדגיש, ומציין, כי עשרה אחוזים מהפדופילים פוגעים בילדים בתוך המשפחה. "פגיעה זו היא ההרסנית במיוחד, שכן הילד נפגע על ידי דמות המוכרת לו ושבה הוא בוטח. בנוסף לפגיעה המינית, הילד מאבד את האמון במבוגר, ומרגיש, שמי שהיה צריך להגן עליו – בגד בו ופגע בו". רוב ההפרעות המיניות, לפי פרופ' ויצטום, הן של גברים, ורק עשרה אחוזים מכלל הפדופילים הם נשים. שני שלישים מהפדופילים הם הטרוסקסואלים ושליש – הומוסקסואליים, ובניגוד למיתוסים הקיימים, רובם אינם אלימים, אלא משתמשים בשיטות נוכלות (פיתוי), ויכולים להפעיל לחץ פיזי מתון.WB כתב: סתם ככה - בתור הערה, פאראפיליה היא לא השם הרפואי של פדופיליה. פראפיליה היא הגדרה כוללת לכל "הפרעה" מינית.
'הנזק הקשה והמתמשך הנגרם לקרבנות' - רק רגע, איך הגענו לקרבנות פתאום? על אילו קרבנות בדיוק מדובר?
עשרה אחוזים מהפדופילים פוגעים בילדים בתוך המשפחה -נו באמת, זה אפילו לא נשמע רציני... אולי עשרה אחוז מהפוגעים בילדים, אבל פדופילים? מבחינה מספרית זה אפילו לא מתקרב להיות הגיוני. יש הרבה יותר פדופילים מאשר אלו שפוגעים בילדים.
אלא משתמשים בשיטות נוכלות (פיתוי), ויכולים להפעיל לחץ פיזי מתון
סירוס כימי?
התרופות הישירות להורדת רמת הורמון הזכרתי (טסטוסטרון) ידועות זמן רב, אך יוצרות בקרה מטופליהן תופעות לוואי קשות, ולפיכך, מעטים מוכנים ליטול אותן. ללפני כחמש-עשרה שנים פיתחו פרופ' אליעזר ויצטום ופרופ' אריאל רסלר מביה"ח הדסה עין כרם שיטת טיפול, המבוססת על הפיזיולוגיה הטבעית של הגוף. התרופה היא, למעשה, אנלוג סינטתי של ההורמון הטבעי, ,המורכב מעשר חומצות האמינו, המרכיבות את ההפטיד הקצר (GNRH), שבהן הוחלפה חומצה אמינית אחת. "הפטטיד מופרש מאזור ההיפותלמוס במוח ישירות לבלוטת יותרת המוח", מציין פרופ' ויצטום. "בלוטה זו אחראית להפרשה בצורה סדירה של FSH ו-LH שאברי המטרה שלהם הם השחלות והאשכים, ואצל הגבר הם אחראים ליצירת טסטוסטרון. האנלוג הסינתטי משבש את יצירת הטסטוסטרון, אך בשל דמיונו הרב לחומר הטבעי, הגוף אינו מייצר נגדו נוגדנים. הטיפול מצריך מתן זריקה פעם בחודש לתקופה ממושכת. כשלושה חודשים מתחילת הטיפול מפסיקה בלוטת יותרת המוח להפריש את ההורמונים, האשך מפסיק לייצר טסטוסטרון, וכל הדחפים המיניים דועכים. תופעות הלוואי של טיפול זה הן מעטות יחסית, ודומות לאלו המאפיינות נשים בגיל המעבר, שבהן ניתן, כמובן, לטפל. "התקשורת מגדירה את הטיפול הזה כסירוס כימי, אולם אין הדבר נכון", מציין פרופ' ויצטום. "אם הטיפול אכן היה כימי, הוא היה משפיע על המקבל אותו בתוך יממה. אולם מכיוון שהטיפול הוא ביולוגי – השפעתו על המקבל אותו ניכרת רק בתוך שלושה חודשים, וברגע שהוא מופסק - הכול חוזר לתקנו לאחר תקופה. לכן, הטיפול אינו סירוס כימי אלא טיפול תרופתי להורדת הדחף המיני". עד היום, לפי פרופ' ויצטום, טופלו בשיטה זו כמאה ועשרים אנשים, הסובלים מהפרעות בדחף המיני, רובם פדופילים, והיא יעילה גם בקרב מציצנים, חשפנים ומתחככים.מסך עשן
לא כל אדם הנמשך לילדים או מנצלם מינית הוא פדופיל. "יש להבחין בין פדופילים לאנשים אחרים, המתעללים מינית ופיזית בילדים, אם בגלל נגישותם אליהם או משום היותם קרבנות קלים", אומרת פקד מאיה אנגלהרד, ק' מחקר ופרופיל אות מהמדור לפסיכולוגיה חקירתית במז"פ. לדבריה, ברוב רובם של המקרים (95%) הפדופילים הם גברים, ובוחרים לפגוע בילד המוכר להם. במספר לא מבוטל מהמקרים נמצא, כי הם נפגעו מהתעללות בילדותם. חלק מהמתעללים רואים בילדים תחליף ליחסים בין אישיים בוגרים, אשר אינם מסוגלים לפתחם. פדופילים יכולים לפעול באופן עצמאי או להיות חלק מקבוצה מאורגנת, הכוללת קשרים באמצעות האינטרנט.
"הפדופילים נמנים עם כל המעמדות, העדות והדתות, ללא קשר למעמד חברתי, ציבורי, כלכלי או דתי, והדבר מקשה על איתור אפיונים ייחודיים להם. עם זאת", מדגישה פקד מאיה אנגלהרד, הספרות המקצועית מגדירה את הפדופילים בקווים כלליים – הוא מקובל ע"י ילדים ומבוגרים כאחד, ומצטייר בעיני המכירים אותו כמכובד ואמין. הוא יעדיף חברת ילדים, וירגיש בקרבתם נוח יותר מאשר בחברת מבוגרים. הוא יהיה בעל משפחה או יסבול, לעתים קרובות, מאימפוטנציה או מתפקוד מיני לקוי עם בת-זוגו, כאשר הנישואים משמשים כ"כמסך עשן" להסתרת מעשיות והעדפותיו המיניות. אין לו רישום פלילי, ולעתים רחוקות יעשה שימוש בכוח או באלימות על מנת להכריח את קרבנותיו לקיים עמו יחסי מין".WB כתב: מישהו פה מזדהה עם זה?
לדבריה של פקד מאיה אנגלהרד, הפדופילים לא יפסיקו מרצונם או מיוזמתם את מעשיהם, ולא יסגירו את עצמם, מאחר שאינם לוקחים אחריות על מעשיהם. פעמים רבות הם יכחישו את האופי ההרסני של מעשיהם, ולכן ימשיכו ויפשעו עד לתפיסתם. "למרות שלעתים פדופילים חולקים מאפיינים מסוימים, אין להניח כי אדם המתאים למאפיינים אלה הוא בהכרח פדופיל", היא מדגישה. "אולם, הכרה במאפיינים אלו, בשילוב התנהגות מעוררת ספק, יכולה לשמש כהתרעה וכדגל אדום לאפשרות היותו של אותו אדם פדופיל".
דלתות מסתובבות
בישראל, עברייני מין מרצים את עונשם בכלא במשך שנים אחדות. לאחר שחרורם הם תוקפים שוב, נתפסים, מובאים למשפט, וחוזרים לכלא עד לשחרור הבא ולעבירה הבאה. "הוכח בכל העולם, שהכליאה עצמה אינה עוצרת את הפדופיל. כשהוא משתחרר, הוא חוזר לסורו", מדגיש פרופ' ויצטום, ומציין את הצעת החוק, שגיבש בכנסת ה-17 ח"כ אלי אפללו בנושא הטיפול בפדופילים. ההצעה עובדה, בזמנה, על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט, בראשות ח"כ בן ששון, ועברה בקריאה ראשונה. העיקרון מאחורי הצעת החוק היא ברירת טיפול כפוי, והיא מאזנת בין חופש הפרט לבין הצורך להגן על החברה. ח"כ אפללו שב והגיש הצעת חוק זו גם בכנסת הנוכחית, ולפיה, בין היתר, יהיה רשאי בית המשפט, לבקשת עבריין מין הסובל מפדופיליה, להמיר עד שנתיים מתקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו, בקבלת טיפול תרופתי. טיפול זה יתחיל שישה חודשים לפני תחילת תקופת ההמרה. עבריין המין, לפי הצעת החוק, יהיה רשאי לפנות לבית-המשפט, בכל עת, בבקשה להפסקת הטיפול התרופתי. והיה והפסיקו – ירצה במלואה את תקופה המאסר שהוטלה עליו.
לדעתו של פרופ' ויצטום, המתנגד לטיפול כפוי כמו גם לסירוס, אל לה, לחברה, להתערב בכוח בתפקודים ביולוגיים בסיסיים של האדם. "הרצף הטיפולי", הוא מדגיש ואומר, "הזול פי חמישה מעלות החזקתו של אדם בכלא, ימנע את הדלת המסתובבת. הטיפול התרופתי הוא רק חלק ממערכת טיפולית רחבה, הכוללת טיפול קבוצתי, אישי וטיפול מניעתי".
כן, הכתבה הזו היא לא בדיחה, היא אמורה להיות רצינית לחלוטין.
שבת שלום.
)
